1בסודם וכולי מעשה זמרי וכולי עיין מ״ש בפרשת קרח בס״ד:2וברצונם וכו׳ רצו לעקור וכו׳ כתב הש״ח בשם הנח״י ואע״ג דדוקא באומות הוא דמצרף הקב״ה מחשבה רעה למעשה אבל לא בישראל י״ל היינו דוקא כשחזר ממחשבתו וניחם על הרעה אשר חשב אבל שמעו׳ ולוי לא חזרו ממחשבות׳ אלא ראובן ויהודה לא הסכימו א״כ שפיר מעלה עליהם כאילו עשאום עכ״ל וק״ל טובא דא״כ צריך לפ׳ דמאי דאמור רבנן באומות היינו דאפי׳ חזר ממחשבתו וניחם על הרעה אפ״ה מעלה עליו כאילו עשה דאל״כ מאי איכא בין ישראל לאומות וזה דבר שאין הדעת סובלו דכיון דניחם על הרעה אמאי לא מהניא לה אטו תשובה ליכא בדידהו ותו דכיון דעיקרא דמלתא מלבן גמרי׳ דכתיב ביה ארמי אובד אבי והתם ודאי לא חזר ממחשבתו ולא ניחם על הרעה אלא שלא היה יכול להרע לו וכמו שהודה בפיו באמרו יש לאל ידי לעשו׳ עמכם רע ואלהי אביכם אמש וכו׳ הרי דלא ניחם אלא שעל כרחו מן השמים עכבוהו והיכי מצי׳ למילף מניה דאפי׳ אם שב ממחשבתו ונחם מרעתו מחשבה ראשונה לא זזה ממקומה ותחשב לו למעשה א״ו ליתא ומיהו הכא מעיקרא נר׳ דל״ק דאילו לא כתיב וברצונם אלא עקרו שור לחוד היה מקום לפ׳ שנחשבה להם המחשבה כמעשה אבל לא כתיב אלא וברצונם עקרו כלו׳ ברצונם עקרוהו אבל מעשה לא עקרוהו וממילא דר״ל שהיו רוצים לעקור ואי בעית אימא לעולם כפשוטו ומיהו איכא לחלק בענין אחר והיינו דהא דאמרן דמחשבה רעה אין הקב״ה מצרפה למעשה זהו כשלא התחיל לעשות בפועל מה שחשב לעשות כלל אבל התחיל קצת מעין מה שחשב אע״ג דלא עביד כמו שחשב ממש אפ״ה מצטרף המחשב׳ לאותו מקצת המעשה משא״כ באומות דאפי׳ לא התחילו כלל בפועל כמו גבי לבן דכשרדף אחר יעקב לא עבד ליה ולא מידי אפ״ה נחשב לו כאילו הרגו והכא גבי שמעון ולוי נחשב להם כאילו עקרוהו לפי שעשו קצת מעשה העקירה שהשליכוהו לבור שהיו בו נחשים ומכרוהו לעבד אבל אם לא היו עושים כלל בודאי שלא היתה נחשבת המחשבה ולא מידי:
